לכל שריר יש שתי פונקציות עיקריות. אחת ידועה ומובנת מאליה לכל ונחווית באופן מודע, והשנייה נעלמת ואינה נחווית באופן מודע. הראשונה היא הפונקציה של העשייה, הפעולה. כשהשריר מתכווץ האיבר נע ופועל, וכשהשריר מתרפה ונפתח האיבר נח. רובנו מכירים זאת וחווים זאת במודע. הפונקציה השנייה היא באי-עשייה. השריר שותף בבניית האיבר. תבנית הגוף מתעצבת מעצם הקיום החי. השריר פשוט שם ושותף ביצירת תבנית הגוף. פונקציה זו נתפסת כמובנת מאליה ואינה מזמינה תשומת לב ואינה נחווית באופן מודע.
אני מרים את ידי ושומט אותה, זו הפונקציה הראשונה. זרועי מתחילה בגוו ומגיעה למרפק ומשם לקצות האצבעות, זו האי-עשייה. בדרך כלל איננו מפנים תשומת לה רבה לכך, אלא מדלגים מעל פונקציה זו אל העשייה, אל פעולת היד. אבל תוך כדי הפעולה האי-עשייה נמשכת, והזרוע מוסיפה להתקיים בין הגו לקצות האצבעות, גם ללא מודעותנו. העשייה והאי-עשייה קיימות זו לצד זו.
בתהליך העבודה בטכניקת אלכסנדר הולכת וגוברת המודעות לאי-עשייה. חווית האי-עשייה מכונה בפי רבים מהעוסקים בטכניקה ״זרימה״. ככל שחווים את הזרימה מתנקים יותר ויותר מהרגלי עשייה אוטומטיים בלתי מודעים. ככל שמתפתחת מיומנות בגישה אל הזרימה, מתאפשר גם ״מפגש זרימה״ בין שני מתרגלים, או מורה ותלמיד, המשקפים זה לזה את קיומם הזורם.
ככל שמתפתחת מיומנות של פתיחה אל חוויית הזרימה, אנו יכולים להתמודד יותר עם קשיים הנובעים מהרגלי עשייה, כמו כאבי גב, מגבלות תנועה, קשיי תפקוד שונים ועוד.
ככל שמתפתחת מיומנות של פתיחה אל חוויית הזרימה, נחשף יותר פלא החיים והקיום.