[על תפישת האדם והתמודדותו עם המציאות על פי פ.מ.אלכסנדר]
אי-עשייה, היא כל מה שמתקיים בנו שאינו בזיקה להחלטה ובחירה רצונית - עבודת הלב, מחזור הדם, הנשימה, חילוף החומרים וכו׳. יש לנו איזו השפעת עקיפין על כך, למשל אם נרוץ מרחק מסוים נגביר את קצב פעימות הלב, אך לא נוכל, כבני אדם מצויים, להכתיב ללב ישירות את קצב פעימתו. בתוך האי-עשייה אפשר לכלול את מערכת התגובות הרפלקטיביות וגם את עצם העובדה שהגוף מתקיים בתוך תבניתו ומקיים אותה מלידה עד מוות. עשייה, היא מה שנתון לזיקה ישירה להחלטה רצונית שלנו. כמו למשל ההחלטה לשלוח יד ולהרים חפץ, פעולת השריר הרלוונטית עבורה, כיווץ השריר הנדרש והרפייתו עם סיום הפעולה. אפשר לומר שכל פעילותינו ה״עשייתית״, מתנועות הגוף ועד לעבודת הפרנסה ופעילותינו החברתית, ״רוכבת״ או מורכבת על האי-עשייה. למשל, בתנועת היד שני האופנים [עשייה ואי-עשייה] קיימים בעת ובעונה אחת. היד נשלחת לעבר איזו חפץ ובאותו הזמן מחזור הדם בתוכה מתרחש לו, ועצם העובדה שהיד הוא בעלת צורה של יד ויכולות של יד. בדרך כלל תשומת לבנו מופנית לעשייה ואת האי-עשייה אנו מניחים כקיימת ברקע הדברים, מתייחסים אליה כמובנת מאליה, ואיננו מודעים לה אלא בעיקר ברגעי משבר. שדה ביניים, מעין איזור דמדומים, בין שני האופנים הללו, הוא ההרגל. ההרגל ראשיתו בעשייה. כלומר באיזה החלטה רצונית, או שרשרת של החלטות רצוניות, שנתקבעו תוך רוטינה, הפכו לעשייה אוטומטית, לתגובה מעין רפלקסיבית לגירויים, וכמו נבלעו בתוך מימד האי-עשייה. תהליך זה הוא מרכזי בהשפעתו על חיי היחיד ועל חיי הרבים, ביצירת האופי האישי והתרבות הכללית, חיי החברה והמחשבה. הכושר ליצור הרגלים אחראי לעצם ההישרדות האנושית. התרבות כולה היא מערכת של הרגלים שאנו מקבלים כמובנים מאליהם. אפשר לכרוך את ההרגל בתכונה מרכזית של האינטלקט האנושי. בתלות של האדם בחשיבה ובלמידה. פרי עץ הדעת שנספג במרקם חייו. הלמידה והחשיבה, הדעת, הינה בעיקרה ליניארית ומתבצעת צעד אחר צעד, טיפין טיפין נערמת במהלך החיים וההיסטוריה. אך החיים, על כל עושרם, ואינספור תופעות הקיום, הינם סימולטניים ומתרחשים בעת ובעונה אחת. האינטלקט הוא מעין תולעת קטנה המכרסמת בגוש קיום אינסופי. ההרגל הוא מעין קופסה שהתולעת נושאת כחילזון הנושא את שבלולו, ובה נאגרים ההרגלים ומסקנות העבר, ומפעילים אותו כרפלקסים, ובכך מאפשרים לו להמשיך בתהליך הלמידה והחשיבה וההישרדות בתנאים החדשים העומדים לפניו. ההרגל הכרחי ליצירת המשך וההמשך. קופסת העבר הנגררת בתוך ההווה ובה כלי התרבות וההישרדות אך גם הכובד והמגבלה. הלמידה והפתיחה אל ההווה, העשייה, הפעולה בהווה, מושפעת מכוח ההרגל המגביל את התגובה האותנטית לתביעות ההווה. ההווה מוגבל על ידי מורשת העבר. לעתים אנו מסכימים שנדרשת רפורמה או מהפכה, השלכת כלים מהעבר ובנייתם של כלים חדשים אך ככל שההרגל מוטמע במערכת הרפלקטיבית כך הוא מקשה יותר על תהליכי השינוי. ההרגל שנתפס כמובן מאליו ואינו מודע, מוחש כטבעי ומהותי ולכן אינו בר שינוי. כדי לשנותו על האדם ראשית להעלותו אל התודעה ורק אז הוא יכול להחליט לעצור את השפעתו ולחדש את אופן תגובתו למציאות. בעייתיות זו כובשת את תשומת לב האדם, תודעתו ותרבותו, הוא מתמודד עם העבר ומפלס בקשיים דרך אל העתיד ובתוך כך מאבד את כושרו לחוות את האי-עשייה המקורית הרוחשת ברקמת חייו מעבר לתשומת הלב והתודעה. האדם בעצם כלוא בקפסולת ההרגל. נחסם השביל המוליך אל עץ החיים. האדם המבקש חירות עומד מול המחסום הזה ומבקש, אם לא להבקיע אותו, לפחות להתבשם מרחוק בניחוחות הבאים מעץ החיים הפורח אי שם. כך ישאב השראה וכוחות לרענן את הלמידה ואת מבחר הכלים העומד לרשותו. מימד האי-עשייה נדחק מתודעתו הערה היומיומית של האדם אל שוליה. הוא פוגש בו בעיקר ברגעי משבר, כשאחיזתו בידע שצבר קורסת, והוא תוהה מול מסתורין הקיום. ממד העשייה שלו ״מתלכלך״ בהרגליו ומושפע מהם ללא תקנה. כל פעולה שלו, העשייה, צבועה בצבעי ההרגל. התרבות והשפה וההיסטוריה שלו הם תולדות מאבקיו עם ההרגלים שנצברו בעבר בניסיון להיענות לתביעות ההווה והעתיד. לאסונו, עצם מפגשו הראשוני עם ההווה כרוך בשכבת ההרגל העוטפת אותו והופך לכמעט בלתי אפשרי. הרגליו, המודעים ושאינם מודעים עומדים בינו לבין התרחשויות המציאות, משפיעים ללא תקנה על תגובותיו אליה. ההרגל הלא- מודע המוטבע בו מוחש לו כטבעי ואילו התגובה החופשית, הרעננה, מוחשת כזרה ולא טבעית. אם כבר הוא מכיר בהכרח לשנות את הרגליו, הרי שבעומדו מול קשיי המציאות הוא בכל זאת מעדיף לסמוך על המוכר והידוע, שמעניק לו תחושת ביטחון, ומפקפק, בעל כורחו, בחדש והשונה, וגם אם הכיר בנחיצותו, הוא חש כאילו נדרש ממנו להמר על גורלו. המודעות לבעייתיות הזו פותחת פתח לעבודת האדם על עצמו לרכך את השפעת ההרגל על התנהגותו ולרענן את אופן תגובתו לגירויים ולאתגרים הניצבים לפניו בהווה.