קטעים מתוך ראיון ראיינה מיכל צנדקוביץ עבור ארגון המורים לטכניקת אלכסנדר.
לא קל להסביר במילים לאדם שלא מכיר את הטכניקה מהי שיטת אלכסדר ומהו "השימוש בעצמי". האם במפגש עם תלמידים חדשים אתה משתמש בדימויים, כדי להבהיר מושגים ייחודיים לשיטה כמו "השימוש בעצמי" ? אם כן, האם תוכל לשתף בכמה מהם?
יש דבר עקרוני שאני בדרך כלל מתחיל איתו, שהוא כמעט חסר דימויים. אני אומר לתלמיד, שכשהגוף חופשי, הוא שואף להגיע למלוא הצורה שלו. אבל אנחנו מפתחים הרגלים שלא מאפשרים את זה, שמצמצמים את הגוף ולא נותנים לו להגיע למלוא הצורה שלו. בשיעורים, אנחנו עושים תהליך שבו אנחנו לומדים איך לאפשר לגוף להגיע יותר ויותר למלוא הצורה שלו. זה הסבר כמעט חסר דימויים. השאיפה הזאת למלוא הצורה אינה דימוי אלא מציאות ממש. ייתכן שיש מלים יותר טובות. הדימויים מתעוררים כשאני מרגיש צורך תוך כדי עבודה להסביר משהו, אבל זה מגיע רק בהקשר. חשוב מאוד שהדימוי לא יהפוך להיות למשהו שמקבע, לאיזושהי תפיסה. למשל, הרבה מורים משתמשים במילה "זרימה", כשהם מתארים את הכיוון. אז אני בזמנו כל הזמן חיפשתי איזה משהו שזורם כמו מים. אפשר גם להחליף את הדימוי של זרימה באש או להבה, זה לא משנה. העיקר שיש את הדבר הזה שעובד כל הזמן. התרחשות בלתי פוסקת. לא חייבים להינעל על שום דימוי. למעשה, אסור להינעל על דימויים כי הדבר שאנחנו עוסקים אתו הוא מציאות. צריך לכוון את תשומת הלב של התלמיד למציאות מסוימת ושלא יתקע בדמיון.
כמובן, שהדמיון יכול לעזור להפנות את תשומת הלב למציאות הזו ואז השימוש בדימויים הוא פונקציונלי. אבל אם הדימוי הופך להיות כאילו הוא קיים בפני עצמו, אז הוא מוביל לטעויות. התלמיד יאבד את הקשר שלו עם המציאות, עם אותו משהו שקורה בתוכו מרגע לרגע. כשאתה מדבר על כיוון, בגלל שזה משהו שלא ניתן לראות אותו או לגעת בו, יש צורך איכשהו כן לדבר עליו ולהסביר מהו.
בסופו של דבר הרעיון של כיוון הוא מאוד פשוט: אם אני לוקח משהו ביד ואז עוזב אותו, הוא נופל לכיוון הרצפה. זה הכול. אם אני נוסע מזרחה אז אני נוסע בכיוון מזרח. את השאיפה של הגוף למלא את צורתו אנחנו מתארים בכיוונים. זה כמו שאני אנסה לתאר במילים את גוף האדם, לאדם עיוור. אני אגיד משהו כזה: הגוף הוא אורך מסוים שבקצה האחד שלו יש ראש למעלה, אז אני כבר אומר- למעלה. למטה יש כפות רגליים וביניהם כל אורך הגוף. זאת אומרת, הכיוונים הם בסופו של דבר התיאור של צורת הגוף הבסיסית, שאנחנו כאילו מפנים את תשומת הלב אליה ונותנים את ההחלטות לאפשר אותה. להרבה אנשים בהתחלה זה נשמע מאוד מסתורי.
יש גם את הדימוי של הזרימה; בהתחלה זה נשמע לאנשים מאוד מסתורי, אבל הגוף בונה את עצמו מרגע לרגע. לזה אנחנו קוראים זרימה. לחוויה של החיוניות של הגוף מרגע לרגע אנחנו קוראים "זרימה" ולאנשים זה נשמע מאוד מסתורי, מכיוון שהם מנותקים מזה. הם מקבעים את הגוף בתוך איזו תפיסה מורגלת והם חיים כאילו הגוף הפך להיות סטטי. הם מפעילים את חלקי הגוף פונקציונלית כמו מריונטה בזמן שהגוף הוא דבר חי וכל מילימטר שבו מלא חיוניות. צריך להיפתח לזה. אלה דברים שהם מציאות אבל במציאות של הרבה אנשים נשמעת כמעט מיסטית.
אנשים נוטים לראות דברים בצורה סטטית. אם אני מסתכל על עצמי בראי אני רואה "דן". אני לא חושב לרגע אחד, שהדן הזה אתמול נראה אחרת ושלשום היה אחרת, שלא נדבר בנעוריו. זה היה דן מופלא שהיה כל הזמן הזה חי ונושם. אבל העיניים, יש להן נטייה לראות את הדברים באופן סטטי. אנחנו רואים בן אדם בצורה מסוימת כמו שאנחנו רואים את הכיסא; אבל מה שרואים בעיניים זה רק חלק קטן מן המציאות. המציאות היא לא מה שרואים בעיניים ואת זה אנחנו שוכחים כל הזמן, לא רק בתחום הזה של השימוש בעצמנו אלא בכלל, בכל העולם שאנחנו חיים בו. אנחנו רואים את הדברים על פני השטח שלהם. זו הנטייה שלנו וזה גם נפלא, זאת אומרת, אני לא בז לזה, להפך, זה נפלא. זה נפלא שכשאני מסתכל על הפרח אני רואה פרח; אני לא רואה שהוא צומח מתוך אפלה שחורה ושבעוד רגע הוא גם יקמול. אני מתפעל מיופיו, שזה יופי רגעי שצומח מתוך איזשהו כאוס של אדמה חומה ואפלה ומי יודע מה הולך שם, כל מיני חרקים ואיכס…. אז זה גם דבר נפלא, שאנחנו רואים את פני השטח ולא מתעסקים עם כל המהומה שמתחת לפני השטח. אבל כשאנחנו רואים שבפני השטח יש משהו שנפגם, ויש משהו שמזיק לנו הקרוי הרגל, אז אנחנו יורדים אל מתחת לפני השטח כדי לחפש את המרפא, את הפתרון לזה.
ישנן דרכים שונות להוביל את התלמיד לכך שיניח לעצמו ויאפשר למורה שמניח עליו ידיים לתת לו כיוונים. מהי הדרך שאתה מצאת, שיעילה להביא את התלמיד להניח לעצמו? האם יש משהו שאתה נוהג לומר?
זו שאלה טובה, אבל לא מעניין אותי לענות לה. למה? משום שכל תלמיד מביא משהו אחר. את שואלת אותי על איזו דרך, כאילו יש רצפט או פטנט על איך להרגיע את התלמיד. אין רצפט. למדת בקורס שלוש שנים ורכשת גם ניסיון מסוים בעבודה ואז את נתקלת בבן אדם ואת רוצה ללמד אותו את הכיוונים. דבר ראשון שאת עושה, זה עובדת על עצמך, שהכיווצים שלו לא ישפיעו עלייך. זו הדרך, זה מה שאנחנו לומדים בטכניקה ולא להגיד לבן אדם "תרפה, תרפה, תירגע". כשאת ניגשת אליו ואת עובדת על עצמך, בגישה שלך אליו, מצוי מה שיאפשר לך למצוא את התשובה בנוגע לדרך שעלייך לגשת אליו. וגם מה לומר לו. זו הטכניקה; דרך העבודה שלך על עצמך את גם תמצאי את הדרך אל התלמיד ותמצאי את המילים והפעולות הנכונות. זה מה שיש. אם את רוצה, את יכולה גם להסביר קצת יותר תיאורטית, ולהיעזר בניסיון החיים שהתלמיד מביא אתו, אבל האמצעי העיקרי שיש לנו זו העבודה על עצמנו.
כדי שתלמיד יפתח לאפשרות של שינוי הרגלי השימוש שלו בעצמו, צריך שתהיה לו תחושת אמון במורה שמנחה אותו בתהליך. מה אתה יכול לומר לנו על נושא האמון והדרך ליצור אותו? שוב, הכול מתחיל במורה. אם למורה יש אמון בעצמו והוא ישר - זה מה שהתלמיד יקבל, הוא יחוש בזה ויסכים. זו הדרך לשכנע. מה, אתן לו הוראה - "תאמין לי"? אני לא אגיד לו את זה. אני ניגש אליו עם כל הרצינות שלי ועם הביטוי המקסימלי של מה שאני מרגיש. אבל מעל לכל אני חי את זה, אני יודע את זה ולא מדבר בסיסמאות. זה צריך לעורר אמון. לא אמון עיוור. יש מקום לשאלות ולספקות, אבל יש אמון במורה כאדם. אם זה לא מעורר אמון, מה עוד את יכולה לעשות? אולי הבן אדם פרנואיד או משהו. אם בן אדם בא לקחת שיעור, צריך שהוא ייתן אמון באופן מסוים ואם הוא מאוד חשדן, אז האמצעי היחיד להתמודד עם זה, זה לבוא אליו בכנות ולראות אם זה יעבוד או לא יעבוד.
האם אתה חושב שהאמון של המורה בעצמו, זה משהו שמשתפר עם הזמן?
כן. מורה שגומר את בית הספר נמצא רק בתחילת הדרך. הוא צריך לעבוד על עצמו ולחפש. אני לא שקטתי על שמרי; שוב ושוב עבדתי על כיוונים. קראתי הרבה, הושפעתי מהוגי דעות שונים ותירגלתי זן אצל כמה מורי זן. אדם צריך לעבוד על עצמו כל הזמן. הוא ממשיך כדי למצוא את האמון במה שהוא נותן לאחרים.
אתה מתאר שנפתחת לתחומים אחרים. האם הם עזרו לך כמורה לטכניקה?
כן בהחלט. בזן, למשל, אני רואה פרקטיקה שתומכת בעבודה. זן ואלכסנדר תומכות זו בזו.
מניסיונך, האם מגיע שלב שבו נעשה קל יותר להיות בערנות פסיכופיסית?
בואי נגיד ככה, אם יש לנו רגע אחד ביום שבו אנחנו באמת עוזבים, אנחנו כבר בדרך של פתיחה. אם נסתכל לרגע באופן צנוע על מצב שקורה לפעמים, שבו בנאדם שסובל מכאבים נוראיים בגב, ופתאום אחרי שבוע או שבועיים אין לו כאבים, אז הוא אומר "עשית ניסים ונפלאות, יש לך ידי קוסם". אבל לא. הוא עדיין לא הבין שמה שקרה זה שפשוט איזה רווח קטן נוצר בין החוליות וזה הכול. לא קרה שום נס. אז מספיק המינימום הזה שאתה יוצר כדי לתת לבן אדם איזה כיף. אתה עצמך כמורה יודע, שאתה אומנם עובד על עצמך, אבל אתה טמבל כמו כל האנשים. אז אם יש רגעים במהלך היום או במסגרת השיעור, שבהם הכיוונים נפתחים ואני זורם, זה איכשהו בעקיפין ישפיע על היום כולו. מה שישנו ישנו וזהו. אתה מופרע כמו כל בני האדם.
האם היו תלמידים מסוג מסוים, שהיה לך מעניין יותר ללמד אותם?
כשעבדתי בבית הספר שלי בברלין (לימדתי שם מעל 25 שנה) חלק ניכר מן התלמידים שלי היו מוזיקאים או אמנים מסוגים שונים כמו רקדנים ושחקנים. כיף לעבוד עם אנשים כאלה. קודם כל, בגלל שהזמן שלהם יותר גמיש אבל בעיקר בגלל שהם מחפשים את השחרור. עוד לפני שהם מגיעים לשיטת אלכסנדר הם רוצים להשתחרר בנגינה ועל הבמה. שחרור זו מילה שמאוד נפוצה בתחומים האלה, אבל הם עושים את זה בכל מיני צורות שלפעמים הן לא נכונות. אז החיפוש כבר קיים, הם מגיעים אתו ולכן יש אווירה יותר קלה. לא צריך לשכנע את אותם באלמנט הראשוני הזה. אבל גם אנשים מתחומים אחרים הגיעו. אני אוהב מחפשי דרך, אנשים שמחפשים את האותנטי בתוך עצמם, אבל בסופו של דבר זה משהו מאוד אינדיבידואלי. היו תלמידים שהתמכרתי לעבוד איתם בגלל שהדיאלוג בעבודה איתם היה עמוק וזה הכי כיף. זה לא משנה מה התלמיד עושה או לומד, אין לזה חוקיות. כמובן שאנשים שכואב להם ואין להם סוג מסוים של פתיחות, יהיה מאוד קשה ולפעמים כמעט בלתי אפשרי ללמד אותם. צריך שתהיה איזו הכנה מוקדמת לפני שבן אדם מגיע לשיטת אלכסנדר. הכנה מוקדמת זה משהו בניסיון החיים שלו שהוביל אותו לנישה הזאת שקוראים לה טכניקת אלכסנדר, שהיא נישה מאוד נידחת בעולם שלנו. אפילו מישהו שהגיע רק בגלל כאבים, אם אין בו את הנכונות להתנסות ואין בו את הפתיחות, אז לא יעזור כלום.